J. views
השם יונתן דגן אולי לא יגיד לכם הרבה, אבל אם אתם חובבי מוזיקה מעודכנים כנראה שנתקלתם בשם הבמה שלו, J. views, איתו הוא פועל בעולם כבר 12 שנה. יונתן בן ה-35, עבר לניו יורק בעקבות האהבה הגדולה שלו למוזיקה, אהבה שמורגשת בכל אחד מהשלבים שהוא עובר בתהליך היצירה: הוא יוצר, מפיק, ממקסס ואפילו מעצב את האריזה הגרפית של האלבומים שלו.
דגן כל כך טוב במה שהוא עושה עד שאלבומו השני, "River and Homes", נבחר להתמודד על קטגוריית העיצוב בפרס הגראמי ובטקס בפרסי ה-MTV.
אבל הסיבה שבגללה בחרנו להעניק לו מקום של כבוד ברשימת המיזמים הדיגיטליים שלנו קשורה בפרויקט האינטראקטיבי והיצירתי שלו, "The DNA Project", שהושק בנובמבר 2014 דרך אתר גיוס ההמונים, "קיקסטארטר", וחולל מיד מהפכה באופן שבו אמנים מוזיקליים מתקשרים עם הקהל שלהם. הפרויקט החדשני הוא שיתוף פעולה עם חברת הדיגיטל Hello Monday, שבין השאר אחראית על אתריהם של כמה מהמוזיאונים הנחשבים בעולם, ביניהם מוזיאון המומה ומוזיאון הגונגהיים.
דגן איפשר לקהל המעריצים הנאמן של J.views לקחת חלק פעיל ביצירה של אלבומו המוזיקלי הבא, ולהציץ באופן ויזואלי לשכבות שמרכיבות את כל אחד מהשירים באלבום. דגן גם העניק לקהל מעריציו את היכולת להיחשף לאנשים, למקומות ולצלילים שהעניקו לו השראה בתהליך העבודה היצירתי.
מאחר שהפרויקט היה כל כך חדשני ושאפתני לסוגו, הביקורות המהללות לא איחרו לבוא, וגם לא הפרסים: "The DNA Project" קטף את פרס "אריה הכסף" בקטגוריית העיצוב של פסטיבל קאן היוקרתי, וכן את פרס "האתר המצטיין" ב-FWA.
האלבום הסופי שנקרא 401 Days, יצא לבסוף שנתיים אחרי ושמר גם הוא על גישה דיגיטלית ומתוחכמת כאשר הקליפ הראשון ששוחרר ממנו, "#almostforgot", הוא חוויה אינטראקטיבית שמאפשרת לצופה להתחבר לקצב הלב שלו בזמן אמת.
קרדיט- Wikimedia
Bill Baird
ביל ביירד אינו מוזיקאי מוכר בישראל, אבל החלטנו לכלול אותו ברשימה שלנו מאחר והאתר הייעודי של האלבום הדיגיטלי שלו, "Summer is gone", הוא יצירת אמנות מדיטטיבית וחדשנית, שתגרום לכם לפעור פה בהשתאות.
האתר המהפנט מעניק לכל גולש את האפשרות לחוות אלבום שונה לגמרי בכל האזנה, ואם זה נשמע לכם הזוי ועתידני, אין לנו אלא לומר לכם שאתם צודקים.
ביירד, מוזיקאי נסייני, רוחני (וכנראה שגם קצת משועמם), יצר מספר אסטרונומי של 250 רימיקסים לעשר רצועות, כלומר העניק לכל שיר באלבום שלו 25 גרסאות ביצוע שונות. כשגולש נכנס לאתר, שעת הגלישה שלו מתורגמת לאלגוריתם שמייצר סדר חדש להצגת שירי האלבום, כך שכל האזנה לאלבום היא חוויה ייחודית וחד-פעמית.
ביירד מסביר מה עומד מאחורי הפרויקט: "כל החוויות שלנו בחיים הן חוויות שכבר חווינו, מאחר שעד שאנחנו מצליחים להעניק מילים לחוויה שלנו, היא כבר חומקת מאצבעותינו כמו פרפר, והופכת לחלק מהעבר שלנו". קצת כמו אלבום שלפני שנייה נהנינו ממנו והרגע הסתיים.
רדיוהד
לפני עשר שנים חוללה להקת רדיוהד מהפכה של ממש בעולם המוזיקה ובאופן שבו להקה מתקשרת עם קהל המעריצים שלה. חוזה ההקלטות עם ענקית ההפצה EMI בדיוק הסתיים, וחברי הלהקה החליטו שהם אמיצים מספיק בשביל ללכת על ניסוי שיבדוק אחת ולתמיד את נאמנותו של הקהל שלהם.
הניסוי הזה הוגדר מבחינתם כהימור, והם וודאי שלא שיערו בנפשם כמה מצליח ומהפכני הוא יהיה: ב-10 באוקטובר 2007 הם שחררו לאוויר העולם – ולפס הרחב של האינטרנט – את אלבומם השביעי במספר, In Rainbows, במודל כלכלי שגרם לכל תעשיית המוזיקה להזיע. המודל היה "שלם כפי יכולתך" והוא עודד את המעריצים להחליט לבד כמה מתחשק להם לשלם על האלבום, ולקבל אותו ישירות לתיבת המייל שלהם בצורת קבצי mp3 (גם סכום אפסי היה אפשרי).
ואם היום זה אולי נשמע לכם כמשהו שהוא די מובן מאליו, דעו שב-2007 זה היה צעד חתרני של ממש שאף אחד לא האמין שיצליח. ג'ן סימונס מלהקת "קיס" למשל, טען שחברי הלהקה וודאי היו על קראק כשהחליטו על הצעד המשוגע הזה. גם בונו, סולן להקת U2 לא חסך בביקורת.
אבל כולם אכלו את הכובע כשהתגלו המספרים: רדיוהד הצהירו שבמונחים דיגיטליים, הם עשו על האלבום הזה יותר כסף ממה שהרוויחו על כל אלבומיהם גם יחד, כשהגיעו ל-3 מיליון דולרים במכירות ללא נייר, ללא פלסטיק וללא משכורות שמנמנות שהולכות למתווכים עם אפס נגיעה באלבום. מוזיקה נטו, מהלהקה למעריצים. ואם זה לא רומנטי בעיניכם, אנחנו לא יודעים מה כן.
קרדיט- Wikimedia
Steve Lacy
סטיב לייסי בן ה-18 הוא הגיטריסט ומפיק ההיפ הופ הכי צעיר שאינכם מכירים, למרות שאם אתם נמנים על מעריציו הרבים של הראפר קנדריק לאמאר, הגיע הזמן שתכירו אותו. אחרי שהתפרסם מעט הודות ללהקתו בעלת השם המחייב "The Internet", החליט לייסי השאפתן להוציא אלבום סולו שיוקלט כל כולו בעזרת האייפון 6 שלו. את הגיטרה והבס הוא מחבר לאייפון דרך מתאם בשם iRig, וכמובן שגם את השירה הוא מקליט ישירות למכשיר. לייסי שולט באוקטבות דרך תוכנות שונות שהוא מוריד, וממקסס את הכל בלייב.
המטרה שלו היא להזכיר לעולם שההופעה, השיר וההגשה של המוזיקאי חשובות יותר מאמצעי ההקלטה. הגישה המהפכנית לוקחת את עולם האינדי והעצמאות המוזיקלית שלב נוסף קדימה. כך, אם חשבתם שלהקליט בעצמם את המוזיקה דרך הלפטופ זה חדשני, לייסי בא ומראה שכל מה שאתם צריכים הוא את הסמארטפון שלכם. חוץ מזה, העובדה שהכל קורה בכיס, מאפשרת לאמן את הזמינות והיכולת לנגן את המוזיקה שלו בכל רגע נתון ומכל מקום שבו הוא נמצא.
ומה הקשר שלו לקנדריק לאמאר? ובכן, לייסי נפגש עם מפיק שהוא גם חבר משותף של השניים, והשלושה ישבו יחד בחדר אחד ועשו את מה שכולם עושים כשמשעמם להם – שיחקו עם הטלפונים שלהם. אלא שבדיוק אז החליט הצעיר החצוף להפגין תושייה וגם ביטחון עצמי מעורר השראה, כשהציע להשמיע ללאמאר קצת מהחומרים שלו. הוא ניגן לו שיר שעבד עליו ביחד עם הזמרת אנה וייז, ששיתפה כבר פעולה עם לאמאר, והראפר האמריקאי לא האמין למשמע אוזניו. הוא הורה ללייסי לתת לו מיד את מספר הטלפון שלו, רק כדי לשתף עמו פעולה כמה חודשים מאוחר יותר באלבומו החדש, Damn.
קותימן
אי אפשר לדבר על מיזמי מוזיקה דיגיטליים מבלי להזכיר את קותימן, הלוא הוא המוזיקאי והמפיק הישראלי, אופיר קותיאל. קותימן שבר את הרשת כבר בשנת 2009 כשהוציא את Thru YOUT – פרויקט מוזיקה חדשני לסוגו שהורכב מחיתוך, הדבקה ומקסוס של סרטוני חובבים שהועלו ליוטיוב. קותימן עבד חודשיים על הפרויקט המיוחד הזה, שיצר למעשה יצירות מוזיקליות חדשות מתוך יצירות קיימות.
מחשש לגניבת זכויות יוצרים, הפרויקט של קותימן לא עלה ליוטיוב על ההתחלה, ואופיר העדיף להעלותו ישירות לאתר ייעודי שנבנה במיוחד עבור הפרויקט. הוא שלח את הלינק למספר חברים, ולא שיער בנפשו שהפרויקט האמנותי הקטן שלו יהפוך לכזאת היסטריה.
אלא שמהר מאוד הפך הפרויקט לוויראלי, ותוך שבוע בלבד כבר הגיע למעל מיליון צפיות. המגזין הנחשב TIME בחר בפרויקט כאחד מ"50 ההמצאות של השנה", והרשת לא ידעה מנוח מרוב התלהבות. הפרויקט העלה שאלות פילוסופיות הנוגעות לזכויות יוצרים ולשאלה למי שייכת המוזיקה שעולה לאינטרנט. קותימן למעשה הפך את המוזיקה שעולה ליוטיוב ללהקה הפרטית שלו, כשהוא המנצח אשר שולט בנגנים ומכוון אותם כרצונו.
בראיון להארץ, הזמרת קרולינה, ששיתפה עם קותימן פעולה עוד לפני-כן, שפכה מעט אור על החדשנות והמהפכנות שבפרויקט: "ת'רו יו כל כך הקדים את זמנו, רק התחלנו להתלהב אז מיוטיוב. מה שהוא עשה שם הדהים אותי כי הוא לא ניגן אף תו, ולמרות זאת זה נשמע כמו יצירה שלו".
ב-2014, הוציא קותימן את פרויקט ההמשך Thru You Too, שנשען על אותו עיקרון של חיתוך, הדבקה ומשחק עם קליפים של מוזיקאים חובבים אותם איתר דרך אתר יוטיוב. כמובן שגם הפעם הרשת לא הגיבה באדישות, וחיבקה את קותימן. הקליפים ששחרר הגיעו למעל מיליון צפיות תוך ימים ספורים בלבד. לזה אנחנו קוראים: גאווה ישראלית.
