כמו בעונות הקודמות של מראה שחורה, סדרת המופת של היוצר צ'רלי ברוקר, כל פרק מציג סיפור עצמאי שמתרחש בעתיד הקרוב, בו הטכנולוגיה לוקחת את התרבות המודרנית אל מקומות קיצוניים. הסדרה שואבת השראה מהתפתחויות טכנולוגיות ששינו לחלוטין את החברה ואת האינטראקציה האנושית. רשתות חברתיות, מציאות מדומה ותוכניות ריאליטי - תופעות שכולנו מכירים מחיי היומיום, מתפתחות שלב נוסף, ומציגות צד אפל ומעוות של החברה. הסדרה יוצרת שילוב בין חלום לדיסטופיה שגורם לדיכאון קיומי בסיום כל פרק.
העונה החדשה מציגה תופעות כמו אפליקציות היכרויות, משחקי מחשב ומכשירי מעקב. חלק מהפרקים לא מתמקדים רק ברעיון טכנולוגי אחד אלא ממשיכים כסיפורים עמוקים יותר של המציאות המעוותת של מראה שחורה שכבר זכינו להכיר בעונות הקודמות. פרקים כמו "תנין" ו"מוזיאון שחור" נשענים על רעיונות שכבר הכרנו מהעונות הקודמות, כמו התודעה הדיגיטלית. כמו תמיד גם עכשיו הטכנולוגיה העכשווית העגומה נמצאת לעתים קרובות בלב הסיפורים האלה, מניעה את העלילה למקומות בלתי אפשריים, ומאפשרת מצבים דרמטיים ייחודיים. זה מה שהופך את מראה שחורה לרגישה ועמוקה, ובו זמנית לסדרת מדע בדיוני חכמה וחדה.
כמו בעונה השלישית, צ'רלי ברוקר מתנסה בסדרה בפורמטים וז'אנר מכוונים וחדשים ליצור בהם. "ארקנגל" הוא סיפור התבגרות באווירת סרט אינדי אמריקאי של בחורה הצעירה שגדלה עם אם חד הורית והמחיר שמשלמים על דאגה הורית חוצה גבולות ואובססיבית . "USS Callister" שפותח את הסדרה הוא מן מחווה פרודית למסע בין כוכבים, אך עם טוויסט מרושע. "קוקודיל" הוא מותחן פסיכולוגי קודר נגד הנוף המרהיב של איסלנד. "מטלהד" הוא סרט הישרדות יפהפה בשחור-לבן, כמעט ללא דיאלוג. הקצב ואינטסיביות שלו משאיר אותך ללא נשימה לאורך כל הפרק.
פרק סיום העונה, אחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "מוזיאון שחור". מותחן מקברי שלא יבייש אף סרט אימה. המוזיאון ממוקם במוזיאון בצד הדרך, אשר מציג באופן חולני חפצים של פשעים מבעיתים, הפרק משלב יחדיו שלושה סיפורים קומיים אפלים אשר מהרהרים את היציבות הנפשית של הצופה. זה בהחלט אחד הפרקים הטובים ביותר.
פרק בולט נוסף הוא "לתלות את דיג'יי", סיפור אהבה מודרני ומלנכולי. שני הגיבורים של הפרק משתמשים במערכת היכרויות מתקדמת שמתאמת עבורם את מערכות היחסים הבאות שלהם, לפרטי פרטים, כולל הזמן שהיא תמשך. הפרק עוקב אחרי שני הגיבורים כשהם מתמודדים עם גישה אנושית למציאת אהבה במציאות הצינית של הפרק. על אף העולם המנוכר שמציאה הסדרה הפרק משאיר טעם מתוק עם מקום לתקווה.
כוחה של העונה הרביעית הוא הטלטול בין רגעי הנחת לבין המכה החזקה של מרירות ופחד שמראה שחורה ממשיכה לעשות בהצטיינות. בשלוש העונות הקודמות, שככל הנראה תרמו לכיסם של פסיכולוגים בעולם המערבי, הכינה הסדרה את צופיה לנבואת זעם אפלה וכואבת. אך הפעם יש טוויסט, והסדרה נותנות לנו אור קטן (שבוקע ממסך של אייפון) בקצה המנהרה - אופטימיות. העונה הזאת נותנת הרגשה שאולי לא הכל אבוד, ועם כל מה שקורה בעולם כרגע כנראה שהיינו צריכים את זה.
צפייה בפרטנר TV
